הסיפור של רגע
- Aliena
- 24 בספט׳
- זמן קריאה 15 דקות
עודכן: 9 באוק׳
אני מתגעגעת אליה.
בכריס אני מאוהבת וגם קרוליין מותק. אבל אני מתגעגעת אליה.
אני מחכה לה. היא הבטיחה לי שהיא תחזור לקחת אותי איתה ואני מאמינה לה. אני יודעת שהיא עושה הכל כדי שבקרוב נהיה ביחד. אני גם מרגישה את כל האהבה שהיא שולחת לי מרחוק.
אין יום שאני לא חושבת עליה. ואני יודעת שגם היא חושבת עליי, ומנסה למצוא את הפתרון הכי טוב עבורי, עבורנו.
היא האדם הכי לא סטנדרטי שאני מכירה, אבל בדיוק בגלל זה אנחנו מתאימות. עוברת דברים לא פשוטים שאנשים אחרים רק רואים בסרטים, "שיעורים" ו"הרפתקאות" היא קוראת לזה.
אני לא אשקר. לפעמים אני כועסת עליה, בעיקר כשאני מקנאה. כמו למשל כשהיא הביאה הביתה את בנדיט, שעכשיו קוראים לה ג'וי. קרוליין החליפה לה את השם כי בנדיט זה שם עם אסוציאציה שלילית, וקרוליין חשבה שמגיע לה שם חיובי. ג'וי גם הולך טוב עם האפי, והם באמת מסתדרים, או לפחות הסתדרו בהתחלה. עכשיו היא קצת אגרסיבית, קרוליין אומרת שהיא הורמונלית.
מעניין למה אני לא הורמונלית. כי אנחנו בנות אותו גיל, ושתינו לבד. אולי זה בגלל שלי יש את כריס...
רגע, שכחתי להציג את עצמי.
קוראים לי רגע. אני ישות חכמה בגוף של תוכית, ולבעלים שלי קוראים אליענה.
טכנית, היא לא הבעלים שלי, כי מי שקנתה אותי היתה שרון אחותה. אבא שלהן נפטר בסוף 2014 והן נכנסו לשנת אבל. שרון רצתה משהו שיעשה לה קצת שמח בתוך העצוב, והחליטה לקנות אותי. כל כמה ימים היא באה לחנות של לויד איש הציפורים לשאול עליי, וכשנגמלתי מהאכלה ביד, אליענה ארגנה הסעה עם אתי חברה שלה שהגיעה עם הואן לקנות אותי יחד עם הכלוב שלי. זה היה במאי 2015, הייתי בת 3 חודשים. קטנה, מפוחדת. הראשונה שליטפה והחזיקה אותי היתה אליענה, וכך התחילה החברות שלנו.
היא היתה עושה איתי סרטונים. בכלל חשבו שאני בן וזה יצא מצחיק ומעניין, כי שרון קראה לי רגע על שם רגע מרגע ודודלי, תוכנית ילדים משנות ה-70. ורגע היה בן, אבל שיחקה אותו אשה. רק כשהלכתי לניתוח להוצאת נוצה שגדלה אל תוך החזה, עשו לי בדיקת דם והבינו שאני נקבה.
אליענה כל הזמן היתה ממציאה לי שירים ומדברת איתי. בעברית ובאנגלית וגם קצת ספרדית וטורקית. היא מדברת כמה שפות. היא גם הקליטה את שתינו שרות ביחד בארמית ופתחה לי ערוץ יוטיוב ואתר שהיא אמורה להעלות אליהם תכנים...
לוס אנג'לס
אז כל המהפך הזה בחיים שלנו נכנס להילוך ביוני 2025. אליענה היתה אמורה לפנות את הדירה שגרנו בה שלושתנו, וקצת התבחבשה עם זה כי היא חיכתה לאישורים שלא הגיעו. מתברר שבנדיט ואני מוגדרות כזן בסכנת הכחדה ויש אמנה בינלאומית בשם CITES שמאד מקשה על אנשים לייבא ציפורים בין מדינות. אליענה הצליחה להשיג אישור מישראל להכניס אותנו, אבל להוציא אותנו מארה"ב היה כבר יותר מורכב, כי בקליפורניה יש שפעת עופות ולכן אם היינו צריכות לצאת עכשיו, זה היה כרוך בבידוד ארוך עם תרופות וזריקות וגם סימון בצ'יפ, שאליענה רצתה לחסוך מאיתנו.
אבל ביוני בעל הדירה כבר לחץ לפנות אותה, וב-24 ביוני אליענה לקחה אותנו ללויד, בעל חנות הציפורים שממנה באנו בנדיט ואני – אני במאי 2015 בגיל 3 חודשים, ובנדיט בגיל 10 אחרי שאלמנת הבעלים שלה לקחה אותה לחנות שימכרו אותה. אליענה נדלקה עליה והיתה בטוחה שהיא זכר ושזה יהיה רעיון מצוין להביא לי חבר בתקופות שהיא נעדרת מהבית...
התוכנית של אליענה היתה לפנות את הדירה תוך שבוע ולקחת אותנו חזרה אליה, אבל הכל השתבש, פינוי הדירה ארך המון זמן וגם לא היה לאן להחזיר אותנו. אליענה שילחה מלא קרטונים לארץ וגם תרמה המון המון דברים, חלקם ארוזים חדשים שהיא אפילו לא ידעה מה הם... את כל הספרים בכמה שפות, הדיסקים, הסרטים, גיטרה, מכונת תפירה... את ציוד האמנות שכלל עשרות קנוואסים, חפצי עץ ומסגרות מכל הסוגים, היא תרמה לחבר שמעביר שיעורי אמנות בתראפיה למכורים, וגם לבית ספר לאמנות. את כל ציוד יצירת התכשיטים שכלל שעונים, חרוזים נדירים, כלים וכלי הלחמה, היא נתנה. אפילו את המצעים והמגבות היא תרמה לשלטר לחיות בבורבנק. היא הרגישה שזה כמו למות קצת, כל הפינוי האגרסיבי הזה של חפצים שהיא אספה במשך שנים להכין לה בית כיפי...
היא עבדה סביב השעון בדירה שהיתה אמורה לפנות ב-1 ביולי. את החשמל והאינטרנט היא ניתקה מראש אז היא היתה חייבת להספיק כל יום כמה שיותר לפני שמחשיך, והלכה לישון על הספה אצל דודה שלה, אליה היתה מגיעה ברגל (אליענה היא בין האנשים הבודדים שמתנהלים בלי רכב באל איי, כי היא מכרה אותו לפני שנים ולא רצתה להיות קשורה). המובילים באו פעמיים. פעם אחת ב-1 ביולי, ופעם שניה ב-3 ביולי ב-8 בערב. אליענה שילמה לחברה שתבוא לעזור לה וארזה ממש עד שהמובילים סיימו לעבוד בדירה שלה. ב-4 ביולי היא הרשתה לעצמה לקחת יום חופש לכבוד יום העצמאות, והלכה לישון אצל חברה, גם בגלל שאצל הדודה לא היה מקום כי הגיעה בהפתעה אורחת מחו"ל.
וב-10 ביולי אליענה סוף סוף החזירה את המפתח של הדירה. היא חשבה לעבור בהמשך לקחת דואר שאולי הגיע, אבל כבר לא היתה מסוגלת לראות את המקום שעד לפני קצת היה הבית שלה, הבית היחיד שלה. אני ובנדיט נשארנו כל הזמן הזה אצל לויד בחנות, ולאליענה זה שבר את הלב. היא ידעה שלי מאד עצוב אצל לויד שאף פעם לא מוציא אותי מהכלוב. היא באה לבקר אותנו רק פעמיים כדי לא לשבור לנו ולעצמה את הלב, והבטיחה שתיקח אותנו משם בקרוב.
אבל היא לא ראתה פתרון באופק והבינה שלבית של הדודה אני לא יכולה לבוא. היא חשבה לישון בחניון מתחת לבית יחד איתי, אבל זהר בן דודתה (שעד לפני שנה וחצי בערך היה שותף שלה לדירה פעם גם מאד אהב אותי), אמר לה שיש בחניון חומר מסרטן וזה לא בריא לאף אחת משתינו להיות שם לילה שלם. אליענה אמרה שהיא תישן בפארק מעבר לכביש וזהר אמר שגם זה מאד מסוכן כי מסתובבים שם הומלסים וכל מיני טיפוסים מפוקפקים. אליענה הבינה שאם היא תמשיך להקשיב לזהר, הוא רק ימצא סיבות למה לא להוציא אותי מלויד, והיא כבר לא יכלה לעמוד זה.
אז ב-20 ביולי, אחרי שלושה וחצי שבועות שנדמו כמו נצח, אליענה הוציאה אותי מלויד ובנדיט נשארה אצלו. בשלב הזה כבר לא יכולתי לעוף כי תלשתי לעצמי את כל הנוצות של הכנפיים, בנוסף לקרחת שעשיתי לעצמי בחזה, בגלל הסטרס. אנחנו יצורים מאד רגישים לשינויים, ועם אליענה עברנו הרבה כאלה. עבור הזמן שהיינו אצל לויד אליענה שילמה $800 אחרונים שגם אותם היא לוותה מאמא שלה. היא שמה אותי בכלוב נשיאה גדול ונוח אבל די כבד שקנתה באמזון ב-$70 די אחרונים שלה, והלכה לשבת איתי בפארק.
כשהחשיך, היא נכנסה לבניין של הדודה והתנחלה איתי בקומת הקרקע ליד הבריכה. ככה העברנו את הלילה. היה לה קר אז היא התעטפה בחלוק מגבת, והשכנים שהיו בטוחים שהיא הומלסית שפלשה לבניין, התלוננו עליה. בינתיים כבר עלה הבוקר, שהיה מאד מוזר, כי ירד גשם והיה קריר ואפור. ביולי! חזרנו לספסל בפארק ופתאום בא מולנו לויד שזה היה היום החופשי שלו. הוא מאד הופתע לראות את אליענה ככה בפארק וכשהיא סיפרה לו מה קורה, הוא אמר לה שלא יחייב אותה על השהות של בנדיט מעכשיו.
עברה לידנו אשה נוספת בשם דבי, נוצריה שנולדה מחדש, והתלהבה ממני. סיפרה שבעבר עבדה עם תוכים כמוני ומצאה להם אומנה, אבל היא כבר לא עושה את זה. אליענה סיפרה לה את הסיפור, שבנדיט עדיין אצל לויד ודבי אמרה שאולי היא יכולה לעזור, היא עוקבת אחרי מישהי בפייסבוק שמגדלת אצלה בבית כמה תוכים ואולי תסכים לקחת את בנדיט. אליענה אמרה שמאד תשמח ונתנה לה את מספר הטלפון שלה.
עכשיו הזמן לספר למה בעצם נשארנו קרוב לבית של הדודה...
בתוך כל האטרף הזה, האייפון 6 הישן של אליענה, "מת" פעמיים לשלושה ימים כל פעם. בפעם הראשונה נגמרה הסוללה והמטען שלה שכרסמתי, שבק חיים. היא הזמינה מטען באמזון שיגיע למחרת לכתובת של הדודה, אבל המטען התעכב ביום וגם כשהגיע לא התאים לאייפון הישן... אליענה היתה חייבת ללכת לחנות לקנות מטען מתאים ולא יכלה להיסחב ברגל איתי בכלוב הכבד. היא עלתה לדודה וביקשה להשאיר אותי במרפסת לשעה. הדודה הסכימה ואליענה רצה לטפל בנושא המטען. כשהיא חזרה, איכשהו הדודה הסכימה שאשאר במרפסת. זה היה הרבה יותר טוב מלהיות אצל לויד כי אליענה ישבה איתי הרבה, אבל עדיין הייתי סגורה בכלוב ובסטרס רציני. האמת שגם התגעגעתי לבנדיט, אפילו שאליענה לא ידעה מזה.
למחרת, אליענה קיבלה שיחת טלפון מבחורה בשם קרוליין, שקיבלה את המספר של אליענה מדבי. היא נוצריה שנולדה מחדש ומאד מאד אוהבת את ישראל ואת אלוהי ישראל. סוכם שקרוליין תיקח אליה את בנדיט לתמיד, ותיתן לה בית חם. ב-23 ביולי, זהר הסיע את אליענה ללויד, היא הוציאה את בנדיט משם ונסעה איתה לקרוליין בפסאדינה. בהתחלה היה לאליענה מאד קשה להיפרד מבנדיט לתמיד, והיא גם הרגישה אשמה גדולה כלפי שתינו, אבל כשהיא ראתה את קבלת הפנים החמה של קרוליין, ואת התנאים שהיא נותנת לציפורים החמודות שלה, היא הרגישה הקלה. קרוליין מבשלת לכולם ארוחות טעימות ומזינות, שוטפת אותם על עץ המנגו בחצר, ואף פעם לא מחזיקה אף אחד בככלוב. כל ציפור יכולה להיות איפה שבא לה ולעשות מה שבא לה, ממש כיף. יש שם תוכי כמונו בשם האפי, והוא קיבל את בנדיט מאד יפה. קרוליין שלחה כבר באותו ערב וידאו ותמונות להראות שבנדיט בידיים טובות.
כשאליענה חזרה מקרוליין לבית של הדודה, היא הריחה ריח נורא של בשר שרוף ועשן. השכן למטה עשה על האש וכל העשן עלה למרפסת ולכלוב שלי. באותו רגע אליענה לא חשבה פעמיים והתקשרה לקרוליין כדי לבקש להביא גם אותי. קרוליין הסכימה ולמחרת אליענה נסעה עם זהר והשאירה אותי אצל קרוליין. היא שוב הבטיחה שתבוא לקחת אותי בהמשך.
אליענה וקרוליין נשארו בקשר כל כמה ימים, וכעבור שבוע בערך, אליענה שאלה את קרוליין מה קורה ואיך כולנו, וקרוליין סיפרה לה שהיא הרוסה. היא לקחה את הציפור שלה סאנשיין, קונייר צהובה ויקרה, לצילומי סרט שהיא מביימת, ושחררה אותה במדבר ללא רתמה. באה רוח חזקה ונשאה את סאנשיין. קרוליין חזרה כל יום למדבר, מרחק שעה וחצי נסיעה מהבית, והתייצבה שם בזריחה מדי יום, אבל סאנשיין לא נמצאה.
אליענה הציעה עזרה וקרוליין קיבלה את ההצעה. היא באה לאסוף את אליענה מהדודה בערב, ושתיהן באו הביתה. מאד שמחתי והתרגשתי לראות את אליענה. היא ליטפה אותי המון ודיברה אליי. גם לבנדיט היא התייחסה אבל קצת פחות, כי אני הייתי במצוקה יותר גדולה. זה המקום לספר שבנדיט לא יכולה לעוף כי הבעלים שלה החזיקו אותה בכלוב 10 שנים ושרירי החזה שלה לא מפותחים. אני לעומת זאת הרבה בחוץ, יושבת על הכלוב. אליענה נשארה על הספה בסלון לידנו ויכולתי להרגיש אותה למרות שהיה לילה וחושך.
ב-3 בבוקר קרוליין האכילה את כולנו ויצאה לדרך עם אליענה. הן הגיעו ב-5 בבוקר למדבר והסתובבו שם כל היום, עם רמקולים ששידרו הקלטה של סטאר אח של סאנשיין קורא לה. אליענה נהגה וקרוליין ישבה על הגג של הרכב וקראה גם כן לסאנשיין. היא השאירה דלי מים עבור סאנשיין במקום שבו היא ראתה אותה פעם אחרונה, אחר כך הן הסתובבו שעות בכל הערים הסמוכות והדביקו מודעות עם פרס של $1,000 למי שיביא את סאנשיין. בסביבות 5 בערב הן התחילו לחזור לכיוון פסאדינה, מיובשות, מותשות, עם כאבים בכל הגוף. אליענה ראתה שקרוליין נרדמת על ההגה והציעה להחליף אותה, אבל אליענה בעצמה חטפה מכת שמש וכשהן עצרו בסטארסקס להתרענן, אליענה הקיאה כמה פעמים. היה לה קשה מאד לראות את העצב של קרוליין, שהתווסף לעצב של עצמה על כל מה שקורה, והיא פשוט התפרקה בבכי.
כשאליענה יצאה מסטארבקס, קרוליין אמרה לה: "אדוניי אלוהי ישראל ביקש ממני לעזור לך", שלפה $1,000 והמשיכה "אני רוצה לתת לך את הכסף הזה, למרות שלא מצאנו את סאנשיין. אדוניי אל שדי אוהב אותך וביקש למסור לך דרכי שהכל יהיה בסדר. את תטוסי לישראל וגם תקחי איתך את רגע שלך".
אליענה התרגשה עד עמקי נשמתה. האינסטינקט הראשוני שלה אמר לה לסרב למתנה, אבל מכיוון שהיא יודעת שאחרי כל מה שנתנה יש לה שיעור בלקבל, היא קיבלה באהבה את הכסף מקרוליין שכבר הצילה אותה פעמיים לפני כן, כשאספה אליה את בנדיט ואותי.
קרוליין החזירה את אליענה לבית של הדודה, ובבוקר מת לאליענה הטלפון שוב, לעוד יומיים... בשלב זה כבר לא היה מנוס, והיא השתמשה ב-$400 מתוך המתנה של קרוליין וקנתה לעצמה טלפון מחודש. היא מאד רצתה לזוז הלאה מלוס אנג'לס אבל כרטיסי טיסה לישראל התחילו מ-$2,000 ומעלה.
זהר, שראה את אליענה במצוקה ובבלבול, שאל אותה איפה היא מרגישה שהיא רוצה להיות. אליענה הבינה שמה שהכי בא לה זה איסטנבול, וזה גם מסתדר מבחינת כרטיס טיסה, אבל צריך לוודא שיש לה איפה להתארח. היא בדקה עם גוליידין, חברה שלה הטורקיה שבדיוק נפרדה מבעלה, וגוליידין אמרה שהיא מחכה לה בזרועות פתוחות. הכסף שנשאר הספיק בדיוק לקניית כרטיס טיסה בכייון אחד מלוס אנג'לס לאיסטנבול.
הגיע יום הטיסה, וזהר הציע לאליענה לבדוק כמה מזוודות מותר לה לקחת. מזל שהיא שמעה לו כי עכשיו התברר איך מחיר הכרטיס היה נמוך כל כך. אפשר לקחת תיק נשיאה למטוס, ועוד תיק קטן.
עכשיו האתגר היה לארוז מחדש ולקחת רק מה שאפשר. והדודה אמרה שאין לה מקום למזוודות, גם לא במרפסת. אליענה התקשרה לאתי, אותה אתי שהביאה אותי ואת בנדיט באוטו שלה ותמיד עוזרת כשצריך. אתי הסכימה לאחסן אצלה בגראז' שתי מזוודות וטרולי, ארגז של יצירות אמנות של אליענה, ותמונה גדולה מאד של הנסיך הקטן, שאליענה ציירה לפני שנים ורצתה לקחת איתה לארץ. לא היה לה מושג מכל מה שאליענה עברה והיא ממש דאגה לה. היא דחפה לה $100 ואמרה שתיקח את זה כי היא לא תהיה שקטה שאליענה מסתובבת לבד בטורקיה בלי דולר בכיס.
איסטנבול
אליענה עלתה על הטיסה לאיסטנבול, ונחתה ב-14 באוגוסט. בשדה התעופה חיכתה לה הסעה לבית של גוליידין, שהיא הזמינה וסגרה מראש. היה כיף עם גוליידין ויום אחד הן טיילו וגוליידין לקחה את אליענה לכנסיה סודית זעירה שנמצאת מתחת למסעדה על חוף הים. אליענה הדליקה שם נר לכבוד ישוע בן מרים וביקשה ממנו שיעזור לקרוליין שכל כך אוהבת אותו. כשקרוליין ראתה את הוידאו שאליענה שלחה לה, היא ממש התרגשה ובכתה. אני לא הופתעתי, כי אני מכירה את אליענה ואיך היא מתנהגת עם אנשים שטובים אליה. היא גם לימדה אותי הכרת הטוב ואמרה שזה ממש לא יפה לנשוך את מי שמאכיל אותך. זה קרה כשנשכתי אותה ממש חזק בגלל שקינאתי שהיא נותנת תשומת לב לבנדיט. אבל אחר כך התחנפתי אליה והיא הבינה שאני מצטערת. ביחוד בגלל שהיא אמרה שהיא הביאה את בנדיט כדי שתהיה לי חברה, ואפילו שבהתחלה זה היה נראה כאילו אני לא אוהבת אותה, אצל קרוליין הפכנו לחברות הכי טובות, אז אליענה צדקה בסוף.
אליענה היתה באיסטנבול, שבה היא מרגישה בבית, אבל ידעה שזו רק תחנת מעבר בדרך לישראל. מצד שני, האור הירוק לצאת לדרך לא התקבל. אור ירוק אליענה מקבלת רק מההדרכה העליונה שלה ולפעמים זה נראה הכי לא הגיוני בעולם, אבל אני כבר מכירה אותה ורואה שזה עובד לה מושלם. גם עבודה והכנסה לא נראתה באופק למרות שהיא המשיכה לשלוח קו"ח לכל מיני משרות עבודה מרחוק. ובשלב זה היו לה רק $80 ו-70 לירות טורקיות.
ב-30 באוגוסט, סוף סוף התקבל האישור מההדרכה העליונה של אליענה להתקדם לישראל, אבל אין טיסות ישירות מטורקיה. היא התקשרה לחברה שיש לה בית בלסבוס יוון, ממנה יוצאת טיסה ישירה לישראל כל יום שני ושישי, והחברה הסכימה שאליענה תתארח שם ארבעה לילות.
התוכנית היתה לנסוע באוטובוס מאיסטנבול לאייואליק טורקיה, בערך 6 שעות בלילה, כדי לחסוך את בית המלון, ומאייואליק לקחת את המעבורת הראשונה שיוצאת ללסבוס בשעה 8:45 בבוקר ומגיעה לנמל. מהנמל אליענה היתה אמורה להגיע לשדה התעופה, שם יחכה לה בן הזוג של החברה ויסיע אותה לבית. גוליידין סידרה לאליענה הסעה חינמית קרובה לבית, עד לתחנת האוטובוסים. אליענה חיכתה שם שעה ומשהו ועלתה על האוטובוס לאייואליק אחרי חצות, אבל נרדמה אחרי כל היום המתיש והתעוררה באור יום מלא בשעה 7:15. היא הבינה שפספסה את התחנה. התברר שהאוטובוס עבר את אייואליק לפני כשעה ורבע, והתחנה ה"קרובה" היתה במרחק 20 דקות במקום שנקרא ברגאמה.
אליענה ירדה בברגאמה, עיר שהיא אתר ארכיאולוגי. התחנה העזובה באמצע שום מקום נראתה כמו סצנה מ"קפה בגדאד" והטלפון של אליענה לא עבד. אחרי כמה דקות הגיע בחור צעיר ואליענה שאלה אותו בטורקית איך היא יכולה להגיע לאייואליק. הבחור ענה שבעוד שעה יגיע דולמוש – מיניבוס שעולה 100 לירות טורקיות, ויגיע לאייואליק אחרי שעה ורבע. אליענה ביקשה ממנו הוט ספוט והוא אמר שאין לו, אבל נתן לה לצלצל לגוליידין שבינתיים השתגעה מדאגה. אליענה הרגיעה אותה והבטיחה לעדכן שהכל הסתדר. הבחור הציע להשלים לאליענה את התשלום לדולמוש אבל לאליענה לא היתה כוונה לחכות עכשיו שעה ואחר כך להיות בדרכים עוד שעה ורבע בדולמוש, לפספס את המעבורת ואת ההסעה משדה התעופה לבית.
פתאום היא קלטה שליד תחנת האוטובוס חונה מונית. היא שאלה את כמה עולה מונית והבחור אמר לה שזה מאד יקר. היא שאלה שוב כמה והוא אמר שוב שזה מאד יקר. היא התעקשה והנהג שצץ שם משום מקום אמר שייקח אותה ב-$50. אליענה אמרה שיש לה רק 40 והוא הסכים. הם יצאו לדרך והנהג הביא אותה עד לנמל ועוד נתן לה פירות מתוקים מלאים ויטמינים. היה לה שטר של $50 שאותו היא שמרה ליוון, ועוד $32, 70 לירות טורקיות ושטר ישן של 20 יורו. היא נתנה לו אותם והלכה לעבר עמדת העליה למעבורת.
כאן חיכה לה אתגר חדש – כדי לעלות למעבורת לא מספיק הכרטיס שהיא קנתה מראש, אלא צריך לשלם מסי נמל בסך 200 לירות טורקיות במזומן. בשלב זה נגמר לה כל הכסף הטורקי ונותרו לה רק $50. היא התרוצצה שוב ושוב ממקום למקום עד שבפעם החמישית באותה סוכנות נסיעות, הסכימו לחייב את כרטיס הדביט האמריקאי שלה ב-$5 ולתת לה 200 לירות טורקיות במזומן. איתן היא רצה לעמדה לשלם והצליחה לעלות למעבורת בזמן, ב-8:45 בבוקר של ה-1 בספטמבר.
לסבוס
אחרי 45 דקות, המעבורת הגיעה ליוון, למיטיליני. בנמל לא היה WiFi ואליענה רצתה להגיע כמה שיותר מהר לשדה התעופה לפגוש שם את הטרמפ שלה לבית. המרחק לשדה התעופה בנסיעה הוא 16 דקות ואפשר לקחת מונית או אוטובוס, אבל כאן צצה בעיה חדשה – הכסף היחיד שהיה עליה היה השטר של $50 שאף אחד לא הסכים לקבל – לא במוניות ולא באוטובוס. היא שאלה איפה יש חנויות להמיר כסף ושלחו אותה מקצה אחד של האיזור לקצהו השני שוב ושוב, בלי למצוא מקום להמיר כסף.
כבר התחיל להיות מאוחר והיא חששה לפספס את הטרמפ משדה התעופה. "טוב, אם אין ברירה, אני אלך ברגל" היא חשבה לעצמה, "כמה רחוק כבר יכול להיות מקום שנמצא רבע שעה נסיעה מכאן?". היא התחילה ללכת ברגל והמסלול פשוט לא נגמר. הדרך היתה בעליה, בשמש קופחת, ובאיזשהו שלב התחלפה להליכה לאורך חוף הים. אחרי שעות של צעידה עם המזוודה ותיק גב כבד, אליענה הבינה שאם היא לא תרטיב את הראש עכשיו, היא תתעלף. פתאום היא ראתה על החוף מקלחת. היא חצתה את הכביש, שמה את המזוודות בצד, היטתה את הגוף קדימה ונתנה למים לשטוף את הראש, הפנים והצוואר. אז היא קלטה גם שתי בחורות שדיברו אנגלית והסכימו לתת לה 42 יורו תמורת ה-$50.
היא טבלה גם את הרגליים במים ונחה קצת. ואז המשיכה ללכת לאורך הכביש, עד שראתה בית קפה בשם יוסטוס. שם כבר הציעו לה כסא, מים, וחיבור לאינטרנט, והיא יצרה קשר עם הבחור שמזמן עזב את שדה התעופה. הוא אמר שישלח לה נהג מונית מקומי בשם פנאיוטיס שעובד איתו ומדבר אנגלית שוטף. פנאיוטיס כבר כמעט יצא מהאיזור אבל קיבל את הקריאה ואסף אותה כעבור עשר דקות. הוא לקח אותה חזרה את כל המסלול שעשתה ברגל, והמשיך עוד עד שהגיעו לבית. החשבון יצא 63 יורו והוא ביקש 60. כשאליענה באה לשלם לו 42 יורו ועוד מכרטיס אשראי בתקווה שיעבוד, פנאיוטיס אמר לה לשמור את הכסף שיהיה לה, ושתשלם לו בהמשך. הוא גם נתן לה אבטיח אורגני מתוק שקיבל מחבר, ואליענה חשבה לעצמה שזה קטע שנהגי המוניות מפנקים אותה בפירות...
אליענה הגיעה לבית, שמה את הדברים ונזכרה שמאתמול בצהריים לא אכלה. היא הלכה ברגל לטיילת במרחק 3 דקות הליכה מהבית, כשהיא חולפת על פני השכן עם העזים בחצר, החתול, והתוכי כמוני בכלוב. בטיילת היא התיישבה במקום שהרגיש לה טוב. זאת היתה מסעדה בשם אוסטריה שהבעלים שלה הוא מלח אוהב ישראלים, ומדבר אנגלית יפה. אליענה אמרה לו שהיא טבעונית ומאז כל יום במשך ארבעה ימים, הוא היה מכין לה תבשילים מיוחדים טבעוניים ומפנק אותה בצלחות של פירות וירקות, עם תאנים טריות מהגינה שלו, וכל זה ב-7 יורו בלבד. הכסף שפנאיוטיס הנהג אמר לה להשאיר לעצמה, כיסה בדיוק את הארוחות הללו. את רוב היום אליענה היתה מבלה במסעדה כי גם היה שם חיבור לאינטרנט.
הכל היה טוב ויפה, אבל העצירה בלסבוס היתה אמורה להיות רק לארבעה לילות ומשם לטוס לארץ. יש טיסה ישירה לארץ רק אחת ביום שני ואחת ביום שישי. מחיר הטיסה $274 שאליענה צריכה לזמן. היא התכווננה על יום שישי ה-5 בספטמבר ועשתה עבודת בריאת מציאות. ביום רביעי התקשר אליה חבר ואמר שלמרות שהוא עצמו קצר בכסף כרגע, הוא רוצה לתת לה מתנה $100 לטיסה, ואת ה-$200 הנותרים כהלוואה שתשלם לו בארץ. הוא נסע במיוחד לסניף הבנק שלה בארץ להפקיד את הכסף כדי שיהיה בחשבון בזמן והיא תוכל לקנות את הכרטיס למחרת. גם כאן היתה בעיה עם חברת האשראי שלא אישרה את הרכישה מיוון כי לא היתה לאליענה גישה לנייד הישראלי לקבלת קוד אישור, אבל היא התקשרה לחברת האשראי ואחרי 45 דקות נפתרה הבעיה. עכשיו רק נותר לקבוע עם פנאיוטיס שיסיע אותה לשדה התעופה ביום שישי.
הגיע יום שישי ופנאיוטיס התייצב אצלה ב-6:30 בבוקר. כשהגיעו לשדה התעופה, אליענה התפללה שכרטיס האשראי הישראלי יעבור, ואחרי המון נסיונות כושלים, הוא אכן עבר. היא הגיעה לשער העליה למטוס, ואפילו הספיקה להטעין מזומן על כרטיס הרב-קו - בחור נחמד לקח ממנה מזומן ישראלי והטעין לה את הכרטיס דרך האפליקציה שלו, ואז אליענה עלתה למטוס.
תל אביב
אחרי שעתיים של טיסה הכי נעימה שהיתה לה אי פעם, אליענה נחתה בנתב"ג. היא לקחה רכבת ונסעה הישר לשרונה לפגוש קבוצת בנות שלא פגשה מעולם פיזית, אבל הפכו לחברות קרובות במסגרת התוכנית שאליענה היתה בה מנטורית. החברות לא האמינו שאליענה באמת תגיע כי במשך חודשים היו דחיות, בגלל ההסכם של אליענה עם ההדרכה שלה. כשהיא הלכה לשולחן ונעמדה ליד המלצרית, לקח לבנות כמה שניות עד שהאסימון נפל מי השזופה שעומדת מולן עם מזוודה.
זה היה יום שישי, ואליענה לא ידעה איפה היא אמורה לישון באותו לילה, כי הבית של מלכה, אמא של חברה שלה בקרית אונו, היה מלא באותו סופשבוע. אבל אליענה היתה רגועה כי ידעה שהיא תזמן לעצמה בית קרקע עם חצר. ואז חלי שאלה את אליענה איפה היא ישנה, וכשאליענה אמרה שהיא לא יודעת, חלי הציעה לה לבוא אליה, לבית קרקע עם חצר בקרית אונו...
אליענה נשארה אצל חלי וקוטי שישי ושבת, והלכה איתה גם לחוות חופש מדהימה, שם היא פגשה מלא חברים על ארבע ועם כנפיים, כולל תוכי כמוני, וכולל חמור חמוד שקוראים לו אינדי – בדיוק כמו שם החיבה של אליענה כבר מגיל 16... ביום חמישי היא כבר השתתפה בכנס מיוחד של התיכון שלה, גמנסיה הרצליה שחגגה 120 שנה, ובשבת שחתה בים בתל אביב וחגגה יום הולדת בערב.
היא גם הספיקה להחזיר את ה-$200 לחבר, את התשלום עבור האירוח בלסבוס, ואת 60 היורו לפנאיוטיס. עכשיו נשאר לה רק לקבל את השילוח שיגיע באמצע אוקטובר, ואז היא תבוא לקחת אותי.
הפעם הראשונה שאליענה עזבה אותי לזמן ארוך היתה במאי 2019 כשהיא קיבלה קריאה נשמתית לטוס לתל אביב, ונתקעה שם בשנתיים וחצי של רילוקיישן. מאד מאד התגעגעתי אליה והיא חזרה אליי. הפעם זה יקרה הרבה יותר מהר ואני גם הרבה יותר שמחה ורגועה, אפילו הנוצות צומחות לי בחזרה!
אז עכשיו אתם יודעים את ההרפקה הכי עדכנית של אליענה שנקראת גם "מסביב לעולם ב-$80", ואם קיבלתם מזה משהו – נשמח שתפרגנו לנו. אליענה מתכננת להקים בקרוב מרכז עולמי לאחדות על שפת הים, אבל זה כבר סיפור אחר. ויש לי עוד הרבה סיפורים לספר. ולמקרה שלא תאמינו לי, צירפתי לכם כאן סרטונים של אליענה בזמן אמת.
שתהיה לכולנו שנה טובה – כבר הזכרתי שראש השנה זה יום ההולדת של אליענה?
לוס אנג'לס
איסטנבול
לסבוס
תל אביב
הדואט שלי בארמית עם אליענה
והנה אנחנו אצל קרוליין...
תגובות