במקום הכי נמוך בתל-אביב

Aliena
לפני 4 ימים
זמן קריאה 24 דקות

"גטו קדוש" הוא סרט תיעודי על ארבע דמויות יוצאות דופן בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. זהו מסמך אנושי ייחודי על הישרדות ותקווה, שהפקתו ארכה 14 שנה. הסרט כבר משולב בתוכניות שיקום לנוער של ממשלת פורטו ריקו, ואצלנו באל איי הוא יוקרן ב-21 ביוני. יוצר הסרט הוא חברי אילן אזולאי, פולימאט (רב-תחומי) כמוני; ישבנו לשוחח על המסע שמאחורי המסע.

איך בכלל נולד הרעיון לעשות סרט מבפנים על האיזור הזה?

זה לא היה מתוכנן, כן? אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום, כנראה שלא הייתי עושה את זה. זוכרת שהיה את החלק בעיתון של יום שישי לחבר את הנקודות לציור? רק בדיעבד רואים מה יצא...

גרתי בבוסטון 20 שנה, והייתי מעורב בפרוייקט עשיית סרט על סחר בנשים בנפאל והודו. כשהגעתי לארץ לביקור בסוף 2009 לארץ, הלכתי לאיזור הזה כי זה איזור שגדלתי בו. אבא שלי היה מפקד משטרת תל אביב כשהיה בשעון אבל לפני שהיה מפקד המשטרה הוא היה מה שקראו בשנות ה-70 שוטר מקוף, אז הסיור שלו היה איזור תחנה מרכזית והיו הולכים עם האלות... אני הייתי קטן אז אבל אני זוכר את האנשים, הקהילה, היה מחלק תה שהיה מסתובב עם מגש תה ונותן תה לכולם... אחר כך אבא שלי נהיה מפקד המשטרה מחלקת זיהוי פלילי: תביעות אצבעות, היה בונה קלסתרונים, עם שקפים. היה מביא הביתה את העבודה, ואומר לי "בוא אתה רוצה לעזור לי למצוא פושע?"

זה השוטר אזולאי מהשיר?

במשרד שלו צילמו את השוטר אזולאי. הוא היה אזולאי היחיד בתחנה ולדעתי הסיבה שלקחו את השם היא על רקע הקונספט בזמנו של מרוקאים ואשכנזים, אז לקחו את אזולאי שזה הכי מרוקאי.

אז אני גדלתי באיזור הזה ומכיון שכבר נחשפתי לעניין של סחר בנשים בפרוייקט בנפאל והודו, כשאני מגיע לתחנה פתאום אני שם לב לדברים שקורים מתחת לעיניים שלי. כמו שאומרים לך "שמת לב לפרח הצהוב שיש לך מחוץ לבית?" ואף פעם לא שמת לב אליו, אבל עכשיו כשאמרו לך, את פתאום שמה לב להרבה פרחים צהובים. אותו דבר קרה לי, ואמרתי אני חייב לראות אם יש פה משהו.

הבנאדם הראשון שהכירו לי היה דייב, וישר התאהבתי בו. הוא פשוט נכנס לי ללב והוא גם מבלי לדעת מילא חור אצלי – הרגשתי מאד נוח במקלט כי אני באתי ממשפחה שלא היה שם אמון, ולא היה שם חום ואהבה, זה כאילו אליה וקוץ בה, אותה יד שמאכילה זו גם אותה יד שמכה. והרבה שיפוטיות. ופתאום אני מגיע למקום שהבנאדם בנה ומריץ, לא שופט את הנשים, אוהב אותן כמו שהן, לא מנסה לשנות אותן... אז הוא ואני מאד התחברנו, עד היום אנחנו חברים די טובים. ובלי לדעת אני התחלתי את המסע הרוחני שלי אז. אנחנו כל הזמן במסע רוחני אבל אני מתכוון למקום הזה שמתחיל לשנות דברים...

אחר כך הכרתי את השאר – את יאנה, אולגה ואוהד.

זה דבר אחד להתקבל בברכה במקלט של דייב, אבל אתה מתעד שם אנשים בשולי או אפילו בתחתית החברה - איך זה קרה?

ביליתי המון זמן בתחנה ועם הזמן גם גרתי שם, היתה לי דירה שם – הייתי חודש וחצי בישראל, חודש וחצי בבוסטון במשך תקופה. והייתי מאד מעורה. אצלי בחיים תמיד הכל בנוי על מערכת יחסים, על קשר בין אנשים ותמיד היה לי חשוב לי לשמר קשר, אפילו אם זה בא על חשבון משהו שאני צריך. אני מאמין שאם יש לי את הקשר עם הבנאדם, זה יבוא מעצמו, איכשהו. זה גם יהיה יותר אמיתי מאשר לעשות עסקאות. וככה היה לי גם עם האנשים שהכרתי, עם סוחרי הסמים שהכרתי, עם חלק מהקליינטים שראיתי. אותי היה מעניין מה עם הבנאדם: אתה כל כמה זמן פה? לא מתגעגעים אליך בבית? יש לי שלושה ילדים, יש לך ילדים? לבנות יחסים ולשמור את המידע לעצמי...

כך נבנה אמון. עם דייב זה היה מיידי, בין היתר גם כי גרתי בארה"ב. עם חלק מהאנשים זה לקח יותר זמן. הלכתי עם המצלמה כל הזמן, ובמשך הזמן מבחינה פסיכולוגית היא הפכה חלק ממני, אבל לקח לי בערך שלושה חודשים עד שהתחלתי לצלם.

אחרי דייב הכרתי את האנשים האחרים.

איך התייחסו אליך סוחרי הסמים? הסרסורים? כל האנשים שהם לא הבחורים הכי נחמדים? ב

אנשים חושבים שאם אתה סרסור אתה הולך ברחוב כמו איזה קינג קונג... לא! האנשים האלה חייבים להיות נחמדים. יש להם את הדיבור החלקלק, קחי את אוהד למשל. את תראי איך הם מתייחסים לאנשים מבוגרים בארה"ב אפילו, הצ'ולוס. יס מאם נו מאם, יש את הכבוד. וגם מהצד שלי היה – להסתכל על האנשים ולדבר איתם, בלי שום אינטרס. הם ידעו. ברגע שהם רואים שאין לי שום אינטרס, לקחת להם פרנסה או לאיים עליהם מאיזו בחינה קונסטרקטיבית... אין להם בעיה איתי.

אבל אתה באיזשהו מקום חושף אותם

רק אם הם רוצים. תראי, יש הרבה דברים מפלילים שאוהד אמר לי שהם לא בסרט, כי אני כמפיק ועושה סרטים, צריך גם לשמור על האנשים שאני מצלם. בניית אמון זה דבר אחד אבל צריך גם לשמר אותו, ולשמור לעצמי חלק מהדברים. וזו גישה שאני מתנהל בה מול כל אחד, גם מול הומלס ברחוב.

למשל, בואי נדבר על הבנות. הבנות הן פושעות לא קטנות כמו שדייב אומר. ברגע שהן שורדות הן ישקרו, הן יגנבו, הן אפילו יהרגו. ברגע שהן יורדות מהמקלט למטה זה לא נעלם. אודה למשל, נרצחה כי היא עשתה פארטיה ותפסו אותה – כנראה לקוח או סרסור. היא נרצחה בבן יהודה מאחורי בלון גז בכניסה.

אבל הנשים שבסרט הסכימו להצטלם.

הרגשת בטוח בתחנה המרכזית? הרגשת מוגן?

זה לא שהרגשתי מוגן, אלא לא הרגשתי פחד. היתה לי סיטואציה ערב אחד שהצטרפתי לאוהד לסיור לתורמים. אוהד קיבל כסף מתורמים אמריקאים עבור המקלט, והיה עושה להם סיורים. באותו ערב הצטרפתי אליו עם המצלמה, ואשה אחת שנמצאת במקלט של דייב באה אליי עם מספריים לדקור אותי. כי הרבה מהאנשים שם בעלי משפחה, הרבה מהנשים עושות זנות והמשפחות לא יודעות שהן בזנות. וזה גם נשים מבוגרות, בנות 50 אפילו. בכל אופן, היא היתה מסוממת, באה אליי עם מספריים חדות כאלה רצתה לדקור אותי, צעקה עליי. הרגעתי אותה אמרתי "אני לא מצלם", לאט לאט. בקיצור, עם הדיבור נרגעה והסתובבה. אבל היא עמדה יותר קרוב ממה שאת ואני. והיו סיטואציות כאלה אבל לא הרבה. סך הכל הרגשתי בסדר.

מתי הבנת שזה הולך להיות סרט?

כל ההפקה התחילה בבוסטון. התחלתי את הסרט ב-2010 עד 2015, ואז צילום מעקב קצר ב-2019. חשבתי בהתחלה ללכת לבית ספר לקולנוע אבל חבר שלי צ'יקו קולווארד, שהיה המנטור שלי לקולנוע, אמר לי "עזוב בית ספר, לך תקנה את הציוד ותצלם, יש לך עין טובה". ובמשך 6-8 חודשים ישב איתי יום-יום בסטודיו שלי בבוסטון ולימד אותי קולנוע. על הסרט שלי, על החומר שלי. איך לבנות סיפור, מה אני מחפש, כל הקונספט של קולנוע. לא הלכתי לבי"ס לקולנוע אבל היה לי בי"ס פרטי הכי טוב שיש – אופרה ווינפרי קנתה את הדוקומנטרי שלו והוא זכה פעמיים בסנדאנס, הוא גם נמצא על הרבה צוותי שופטים.

בוא נדבר קצת על הדמויות הראשיות

אולגה

את אולגה הכרתי דרך ריטה חייקין שהיתה ראש "אשה לאשה" בחיפה, ארגון סיוע לנשים שנסחרו. אולגה בכלל גרה בחיפה אבל היא התחילה בתל אביב. אז לחיפה הייתי מגיע רק לפגוש אותה.

אולגה היתה הכי קשה לפיצוח, היה הכי קשה להגיע אליה. אני חשבתי שאני אוותר עליה כי לקח לה המון זמן להיפתח. ואני כשפגשתי אותה עוד הייתי בראש של אני אעשה סרט תוך שנה צ'יק צ'אק אני אצא מפה. ואז פגשתי את אולגה ולאט לאט התחלתי לראות מה קורה. אבל בא בנאדם מאמריקה, שתרם לה דרך הארגון, עושה סרט עליה, לוקח אותה לארוחות צהריים או ערב, מאד נחמד עם הילדה שלה, הרבה יותר מהאבא הביולוגי... אז היא מתחילה להיפתח, להתרכך... ובעלה שם לב. כל פעם שאני פוגש אותה אני הולך איתה לספרית, היא מדברת איתי תוך כדי והוא מתקשר לספרית וחוקר איפה אנחנו ומה אנחנו עושים... רצה פעם להרביץ לי. אמרתי לו אני יודע שאתה כועס, אבל אל תוציא את הכעס על האנשים הלא נכונים". נראיתי נינוח אבל בפנים אני אומר בוא'נה הוא עוד יביא לי את החברים שלו.. הוא דווקא התנצל.

עם אולגה אני בקשר עד היום, אנחנו מדברים ונפגשים ומדי פעם אני שולח לה מתנה לילדה, לחג.

אני בקשר איתה ועם דייב.

יאנה

עם יאנה ישבתי המון והייתי איתה בבית בערבים, יש לי שעות איתה ועם הבת שלה איילין שהסרט "פרח" הוא עליה. היתה בת 14 אז, ילדה יפה. ישבנו, צחקנו. נשארנו חברים עד שעזבתי. יאנה ממש שמחה לראות אותי כשמצאתי אותה, כי המקלט כבר נסגר אז ולא ידעתי איפה היא, ואמרו לי אתה יכול למצוא אותה בגן ליד שוק הכרמל שם בסוף איפה שיש את האוטובוסים. ואז ראיתי אותה, היתה מסתובבת עם הסודאנים והאריתראים באותו מעגל כזה.

ביאנה אני גם מזהה את הפצע הנפשי של הנבגדות, הזניחה, הנטישה. כי דייב שהיה בחיים שלה כמו אבא, כמו סלע – בסופו של דבר סגר את המקלט ונעלם. בעלה הראשון גם נעלם השאיר אותה עם הילדה. אחרי זה גם אני הייתי שם ונעלמתי.

דייב

בזמנו כשדייב הגיע, הוא ראה שאין כלום. שום גורם לא נרתם לעזור. עיריית תל אביב קיבלה מהממשלה תקציב של 9 מיליון שקל שהיה מיועד רק לשקם נשים בזנות בתחנה המרכזית. ולא עשו כלום. באו לדייב מהעיריה ומהכנסת, ראו את המקלט ואחרי זה עשו ישיבה בכנסת, הייתי בה. אמרו להם "איך אתם קיבלתם 9 מיליון שקל לא עשיתם כלום, והוא בנאדם שאין לו כלום, מכלום בנה בית???" אז יום למחרת באו נציגים מהעיריה ואנשי ממשלה ואמרו לדייב אנחנו רוצים לעשות שיתוף פעולה.. ראו מה הוא עושה, הלכו והזמינו את הסינמטק הזמינו עיתונאים. אותו לא הזמינו. ופתחו את "סלעית": מקלט של העיריה לנשים בזנות ולדרות רחוב, שגם שם הייתי וצילמתי. אבל הנשים תמיד העדיפו את דייב, כי בסלעית העובדים מקבלים משכורת.

דייב אמר "אני לא באתי לשם לקבל פרס, עשיתי את זה כי זה המסע שלי, אבל היית מצפה שהם יגידו תודה לך דייב על מה שעשית לעיר תל אביב ומה שתרמת". לא שמתי את זה בסרט כי זה לא הסיפור. הסיפור הוא הסיפור על האנשים. על ההתפתחות. אבל לדייב, זה היה שבר גדול. הוא נעלם ולא רצה קשר עם אף אחד מהחיים האלה, כי כל העבודה עם הנשים זה בעצם להציל את אמא שלו שהוא לא הציל, ושאמא שלו אף פעם לא אמרה לו שהיא אוהבת אותו, עד שהיא אמרה לו "אני אוהבת אותך" ממש לפני שהרגה את עצמה. והאשימה אותו בזה שהרגה את עצמה. והוא לא הבריא מזה, אז הוא לא רצה לעשות שום דבר.

לא היה לי קשר איתו במשך 4 שנים, כל התקופה שסיימתי את הסרט. הייתי צריך עוד כמה אישורים. ביקשתי ממישהי שהיתה בקשר איתו שתגיד לו שאני מכבד את מה שהוא אומר. אבל הסרט יצא ואם הוא לא חותם לי על אישורים, כל מה שעשינו יורד לטמיון. אז הוא התרצה ואמר לה '"את יכולה לתת לאילן את הטלפון שלי". והתחלנו לדבר.

יש מצב שהסרט זה הקתרזיס שלו

בדיוק. אמרתי לו "תשמע אני מרגיש שהמסע שלנו הוא עכשיו. יש סיבה שאתה ואני מדברים". התחלתי לדבר איתו על כל מיני דברים והוא הקשיב. אגב, דייב ראה את הסרט רק לאחרונה. אולגה עדיין לא ראתה את הסרט. אבל אני מכבד את זה. אמרתי "אין בעיה, כשאת תהיי מוכנה את תראי את הסרט".

אחד הדברים שלי יש זה סבלנות. יכול להיות שאני נראה ג'אמפי אבל יש לי סבלנות, אני יכול לחכות. הכל בזמן. אני אעשה מה שאני צריך לעשות, ואם זה לא מגיע זה לא אמור להגיע, או לא כרגע. אני לא דוחף. גם כשצילמתי לא ידעתי מה אני מצלם ולאיזו מטרה. ידעתי שאני רוצה לצלם את אולגה, יאנה התחברתי אליה אז צילמתי אותה, את דייב ידעתי שאני מצלם. אבל לא היתה לי שום תוכנית, לא היתה אג'נדה. ירדתי מהעניין של סחר הנשים בישראל, ראיתי שיש לי אנשים פה, ואחד הדברים שנתן לי את הגישה לאנשים, שהם רוצים שיראו אותם, שהם לא יהיו שקופים. זו הבמה שאני נתתי להם, וזו הבמה שהם נתנו לי כי הם השתקפו איתי ביחד.

מעניין משחק המילים - הם שקופים והם שיקופים שלך

ממש. וכולם בעצם – דייב, אוהד, יאנה אולגה – כולם חלק ממני, אבל לא הבנתי את זה עד יותר מאוחר.

וגם הצופה מזדהה עם אחת מהדמויות לפחות. כי אולגה זה הנסיקה נגד כל הסיכויים, למרות כל הסיכונים. דייב הבית החם שכל אחד רוצה ללא שפיטה; יאנה היא שורדת - מלכת ההישרדות, ואוהד תמיד מוצא את הדרך שלו דרך הדיבורים, תמיד משאיר דלת פתוחה תמיד עם הסליקיות כזה...

מה שרציתי לעשות בין הצופה לסרט זה להוציא את המימד של הקולנוע. אני רוצה שתהיי איתה בחדר, כאילו אין מצלמה. לכן גם הצילומים שלי הם מאד בכוונה קרובים. מאד ישירים. אין שום מסך, אין חציצה – זה מה שרציתי. כי אם יש חציצה אז את שמורה. אבל כשאין חציצה את אול אין. לכן גם יש הרבה ידיים ועיניים, העיניים זה הכניסה לנשמה הידיים זה הלב.

אני רוצה שתהיי בתוך הסרט, וגם שתזהי את עצמך באחד מהם – באולגה, יאנה, אוהד, דייב. את לדעתי כמו אולגה, זה מה שאני רואה בך. כי את כזאת "זה לא הולך לשבור אותי. אני הולכת, אני למעלה. ייקח זמן אבל אגיע לשם." מה זיהית בעצמך כשראית את הסרט?

קודם כל אני אגיד לך שלאורך כל הצפיה הייתי עם בטן מכווצת כאילו חטפתי בוקס, אז מן הסתם גם לי היו שם שיקופים כלשהם. לגבי הזדהות, אני הייתי פעם כמו דייב, היתה בי הפליזרית, המרצה, שרוצה להציל ולתקן את העולם, ובבסיס – את אמא. רציתי להציל וזה ברור מנסיבות החיים שלי, שדומות לשלך. אבל - עשיתי עבודה ענקית, ואני כבר לא שם. המוטו העיקרי שלי בשנים האחרונות הוא לקיחת אחריות, שזה ההפך הגמור מקורבנות. אז אם הייתי צריכה להזדהות עכשיו עם דמות, הייתי מזדהה עם מישהו שהוא go-getter, כמו אולגה שהיטבת לקלוט אצלי.

אני שומע אותך. וכן. אולגה באמת לא קורבנית. אפילו שהיא נסחרה בכל התקופה שלה, היא אף פעם לא הרגישה כמו קורבן. שימי לב היא אף פעם לא הרגישה קורבנות, מסכנה. למרות שהיא אמרה "פעם הייתי שמחה"... אבל זה יעבור, הקושי הזה יעבור ויהיה בסדר.

אבל הרבה אנשים אומרים יהיה בסדר ולא עושים כלום – היא אומרת והיא עושה. היא הפכה לעובדת סוציאלית. וסיימה תואר, וקיבלה אזרחות אחרי כל כך הרבה שנים. לא, האשה היא מלכה.

כן. והיא נראית אחרת לגמרי, זו החוכמה שלה. הילדה שלה קוראת לי דוד אילן, היא בת 17, התינוקת הזאת מסאמר. הוא עדיין באותו מקום. היא התגרשה, עזבה אותו. אבל גם אותו לא הכנסתי, הוא היה תופעה חולפת שהיתה אמורה להיות בסרט. אגב, הסצנה עם העו"ד שהוא פרץ למשרד זה לא היה מתוכנן – הוא פשוט היה עוקב אחריה, רודף אחריה, הוא ראה בי איום.

היו עוד אנשים שלא הגיעו לעריכה הסופית?

היו עוד. אלווירה – רואים אותה ברקע עם השיער הכהה. והיו חסרות לה כל השיניים. דייב מנגן גיטרה והיא רוקדת, ביליתי המון זמן גם איתה והיא גם הצליחה ועלתה. פגשתי אותה, היא נהייתה שף במלון בתל אביב על החוף, והייתי אצלה בדירה החדשה שלה. אבל הקשר נותק, והיא לא נכנסה לעריכה.

להבדיל, יש גם הרבה אנשים שנפטרו, כמו למשל המתנדבת שהכינה לאודה את האורז.

קטעי הקישור בסרט מאד מיוחדים, מה אנחנו רואים שם?

כן. זה אמנות חול. ישנם דברים שאני לא יכול להראות כי או שהפוטג' לא טוב, נניח ניזוק עם הזמן, או שאין לי פוטג' לזה. אז חשבתי מה אני עושה. אני שונא דרמטיזציה. וגם לא רציתי להתחיל להכניס עכשיו שחקנים אחרים ולביים. צריך להיות אותנטי. התחלתי לשחק עם AI, כאילו להראות את אולגה ודייב כשהיו יותר צעירים, בזבזתי על זה הרבה כסף, וזה לא נתן לי את מה שרציתי. גם הכובע של המפיק עלה לי לראש ואמרתי מה שאני עושה עכשיו עם Ai בעוד 10 שנים יהיה בינוני, אז אני רוצה משהו אמיתי אני רוצה אותנטי, אנלוגי.

ואז אני במקלחת ופתאום החול בא לי... נזכרתי למה אני אוהב את הים, תל אביב, החום הזה שגורם לעור להיות קצת מחוספס כזה... ויש חול בכל מקום... וזה גם יפה אבל זה גם RAW. וחול זה גם לכלוך אבל זה גם יפה וזה צהוב... ואז אמרתי אמנות חול! זכרתי את זה במעורפל מהילדות. יצרתי קשר עם אמני חול בארה"ב ואמרתי אני צריך ישראלי מישהו שיכול להסתכל על זה ולהרגיש את מה שהוא עושה. יש רק שלושה אמני חול בישראל, אז מצאתי את שלי המדהימה ולמעט כמה הנחיות שנתתי לה, עשתה הכל לבד בצורה מופלאה. למשל, אחד הדברים שלמדתי זה שאם אני אומר משהו, זה לא אומר שאני חייב לראות את אותו דבר. אז אם דייב מדבר על אמא שלו שהתאבדה אני לא צריך להראות אמבטיה וכדור, אמרתי אני רוצה משהו שגדל במקום זה – פרח. וזה המקום היחיד שיש צבע בחול. אני מאד אוהב את זה. וגם הכתוביות כולן בצהוב אם שמת לב. זה המצאה ישראלית אגב משנות ה-70, הצהוב של הכתוביות.

מה התהליך שעברת עם הסרט, כיוצר?

לי הסרט גרם להיזכר. כי הוא לוקח אותך למקום הכי Raw, ו-Raw זה לא נמוך, זה חשוף. אני פעם חשבתי שחשיפות זה חולשה, הרבה אנשים חושבים כך. אבל זו עוצמה וזו עוצמה לא על חשבון מישהו אחר, זו עוצמה מתוקף היותה. זה ה-"אהיה אשר אהיה". בן קינגסלי יצא עכשיו עם סדרה חדשה באמזון “The Old Stories: Moses”, עשיתי לו דיבוב. יש שלושה פרקים על משה רבנו, ואני עושה את הקול של אלוהים, בעברית ובאנגלית – כמה אירוני זה?

אתה מזהה את הכח שלך, אתה תובע מחדש את הכח שלך. כשעברתי לאל איי עשיתי Friday Videos ודיברתי הרבה על להחזיר לעצמנו את העוצמה – למרות שעדיין לא הייתי שם באמת. אבל זה לא משנה, פשוט תעשה את זה, אתה תהיה שם. והבנתי שהרבה דברים שאמרתי ושאנשים מפרסמים בפוסטים – זה בדיוק זה. זה מה שאתה עובר וזה cool שאתה חולק את החויה שלך. זה מה שאני עשיתי וזה מה שאני רוצה שהסרט יהיה. אני רוצה שהוא יהיה כמו כלי, כמדריך, כעידוד, תקווה לטרנספורמציה. כי זה המסר שלו. אז כשממשלת פורטו ריקו משתמשת בו בפרוגרם שלהם, זה מה שאני רוצה גם מתל אביב. קחו את זה, תשתמשו בזה. אני לא הכנסתי שום עניין פוליטי. ב-Q&A אנשים ניסו לעשות את זה פוליטי אמרתי להם שזה לא סרט פוליטי, ועברתי לשאלה הבאה.

לפעמים יש "זליגה" בין היוצר לבין היצירה, גם אצלך היה כך?

בהחלט. כל הסרט שלי הוא על תקוה. היו לי סיומות אחרות של הסרט, היו לי סיומות שמכניסות אותך עוד יותר לדכאון, ואז הייתי במקלחת, תמיד הרעיונות באים לי במקלחת, והבנתי שזה סרט על תקווה, שהתכתב אחד-לאחד עם הסיפור האישי שלי.

כי מה שקרה, ב-2010 כשהתחלתי לצלם את הסרט, הכל הלך לי חלק. אחד הדברים הכי קשים בדוקומנטרי זה גישה. ולי הכל זרם כמו חמאה חמה על לחם. כל מי שרציתי לפגוש, כל מה שרציתי לעשות, הכרתי את כולם במשטרה, ולא בגלל אבא שלי. קיבלתי אישורים מדובר המשטרה אלכס קגלסקי ועם התת-ניצב היינו יושבים שותים קפה. כל החומרים שרואים שם, פשיטות של המשטרה – קיבלתי מהמשטרה. גם צורפתי לניידת בלילה לסיור עם המצלמה, זאת אומרת קארד בלאנש צלם מה שאתה רוצה. הייתי בכנסת וצילמתי, בהתחלה כשחשבתי שזה סרט על הנושא של סחר בנשים בישראל, והייתי עם ארגוני נשים בניו יורק ובישראל, לא היתה לי שום בעיה להיפגש ולצלם איפה שאני רוצה מתי שאני רוצה. האנשים הנכונים הגיעו אליי, עבדתי, כתבתי, היה לי תקציב זעום, קניתי את כל הציוד, ולא הייתי תלוי באף אחד. ככה במשך כל התקופה.

ב-2010 כשהתחלתי את הסרט, גם התחלתי עבודה עם שאמאן ועבודה עם צמחי מרפא, והשמאניזם החזיר אותי לאט לאט חזרה למקור, ולכתוב, והתחלתי לתקשר... כי הייתי מאד מחובר בתור ילד, הייתי מדבר עם ישויות והכל נסגר במשך השנים, וכשהתחלתי לעבוד עם השאמאן הכל נפתח ויצא בבת אחת ...

ב-2015 הפסקתי לעבוד על הסרט. לא יכולתי. הייתי בבוסטון כל הזמן הזה והכל סגר עליי ונסגר לי, גם מערכת היחסים שהייתי בה עם אורנה, שעבדה איתי הרבה על הסרט. איבדתי את כל הקליינטים שלי כמוסמך אפל, הקבוצה של השאמאן נסגרה. פשוט הגעתי למקום שהיה שבירת אגו והכל היה ממש, איך אח שלי אומר? על הפנים עם השיניים במדרכה. כאילו אלוהים אמר לי חבוב נתתי לך רמזים עד עכשיו, אתה לא שומע, צ'אפחה. צריך לזוז. ככה זה היה ל-5 שנים, אז עברתי ב-2016 לאל איי. היתה לי לקסוס קטנה, כל מה שהיה לי פסנתר 2 גיטרות כל הבית – בתוך האוטו, גם קצת על הגג. בוסטון-אל איי בכיוון אחד. והגעתי לפה גרתי בהרים של צ'אטסוורת' למעלה והייתי לבד. לא יכולתי לזוז לא יכולתי לתפקד, הייתי בדכאון עמוק מאד. האנרגיות והדימוי העצמי שלי היו מאד נמוכים, גם פגשתי אנשים שתאמו את האנרגיה הזו – כל מיני מכשפות ומכשפים, ווירדוז... כשלא הייתי באנרגיה הנכונה שום דבר עם הסרט לא זרם. אז ב-2022 אמרתי אוקיי, אני עכשיו מסיים את הסרט ויהי מה.

מה קרה ב-2022 שהביא אותך לסיים את הסרט?

באל איי הייתי נשוי לג'ולי שגם היא מפיקה בסרט, ואחרי שנתיים-שלוש פירקנו את החבילה ונשארנו חברים. ב-2022 אני עובר לרדונדו ביץ' ופעם ראשונה יש לי דירה מול הים, שזה תמיד זה היה חלום שלי. אני מתחיל לעבור על הסרט, מתחיל לערוך. בנקודה הזאת הבנתי שאני בריא כי התחלתי לעשות דברים שלא עשיתי אף פעם, וגם האנשים שפגשתי – הכל פתאום שונה לחלוטין ממה שהיה לי.

כשגרתי בשרמן אוקס הבאתי עורכים, כי חשבתי כל כך נמוך על עצמי בלי לדעת, ותמיד אמרתי לעצמי אני לא יודע לכתוב. אבל אני כותב יפה. גם אמרו לי שאני כותב יפה, אני יודע לכתוב. אני אדם של מילים, אלוהים נתן לי את המתנה הזאת של מילים ודיבור, ואני גם ערכתי סרט. אמנם היו לי עוזרי עריכה כמו למשל תמיר שערך מלא סדרות בטלויזיה הישראלית כמו מחוברים, חבר מאד טוב. מאז שהתחלתי את הסרט הוא תמיד היה עוזר לי כל השנים האלה מתי שהוא יכול ומייעץ... אז ב-2022 ישבתי בבית והתחלתי לערוך בעצמי.

שירלי פאדן היתה לקוחה שלי לקואצ'ינג רוחני וריפוי בסאונד, עוד כשגרתי בשרמן אוקס עם ג'ולי, ובמשך 4 שנים היינו עושים סשן ריפוי פעם בשבוע. ב-2022 היא התעניינה מה אני עושה ואמרה לי "אני רוצה לראות את הסרט הזה גמור. זה המקום שלנו בעולם הזה". היא נהייתה אקזקיוטיב פרודיוסר ודרבנה אותי לשבת על הסרט.

האם לדעתך לסרט יש חלק בהצלחה של אלה שכן הצליחו?

כן ,ודאי, הם אמרו לי. זה תראפיה בשבילם כי אף פעם הם לא דיברו על זה ואין עם מי לדבר – מישהו שרק מקשיב. אוהד אמר לי "אתה יודע לנתב, פשוט לנתב, לאן ללכת ומה לשאול ולהיכנס ללב של הבנאדם". בדיעבד, גם בשבילי זה היה תרפיוטי. מה שאישר לי שאני עובר תהליך מאד מאד עמוק, זה לקראת סוף הסרט כשאוהד במטבח מדבר על אולגה "מה הייתי אומר לה" – כשהייתי שם במקלט 4 שעות עם המצלמה.

זה זלג לי לתוך הסיפור האישי שלי. הרבה מהדברים שהוא אמר שם היו מכוונים אליי והרגשתי שאלוהים מדבר אליי דרכו. כי גם אני עברתי התעללות מינית מאד קשה, ויש לי את כל הסממנים וכל המרכיבים להיות זונה מכור בתחנה המרכזית הישנה. כשמישהו לא בטוח בעצמו והוא פגוע, במיוחד מינית, זה רשום לו על המצח. זה תדר שממגנט אליו את כל הבוליז וכאלה, וכשהייתי בן 12 או 13 פגשתי אנשים מפוקפקים וכל מיני אנשים שראו את זה. לא ידעתי את זה כמובן. לכן אני גם מבין נשים בזנות שהן לא זונות. אני מאמין להן אבל הבסיס שהן באות ממנו, ה-GPS בתוכנה הפנימית שלהן אומר משהו אחר, והן לא מודעות לזה. ואת יודעת מה? זה בסדר. את בוגרת, תעשי את הבחירות שלך.

אבל זו לא באמת הבחירה המודעת שלהן

אני יודע, אבל אני לא יכול לבוא ולהגיד להן. כי אז מה ההבדל ביני לבין אבא שלך? את תגלי את זה בעצמך. או שלא. כמו הבן שלי שבכיתה ו' רצה לעשות תספורת מוהוק. אמא שלו צרחה, אמרתי לה "עזבי אותו, רוצה מוהוק? אין בעיה. אבל תדע אתה הולך עם זה ברחוב, לא אני. לא אכפת לי, תעשה מה שאתה רוצה". עשה. אחרי שבוע אמר לי "אבא, אני לא רוצה את זה יותר". אמרתי אין בעיה, הדרך היחידה זה לעשות קרחת. וזהו.

אז אני מבין שנשים בזנות. אני מזהה כי אני מכיר את זה. זה קיים אצלי. אם אני נותן לזה מקום או לא זה משהו אחר. אבל זה שם. זה כמו שהאוטו שלי קיבל מכה קטנה. סידרתי את כל הדלת אבל בהסטוריה של הרכב רשום שיש לו תאונה קטנה. זה שלא רואים זה בסדר, אבל זה עדיין שם. לכן גם הרגשתי נוח במקלט של דייב והן הרגישו נוח איתי.

אמרת שהרגשת בנוח אצל דייב כי היה לך חסך מהילדות – מה הרקע שלך?

אני בן 58, בן 8 עם 50 שנות נסיון. נולדתי בתל אביב. גדלתי בבת ים אבל אהבתי הרבה לבלות אצל סבתא שלי שגרה בפלורנטין ובאיזור של התחנה המרכזית. ובגיל 13 עברתי לגור איתה כי עם ההורים שלי זה כבר היה קטסטרופה.

גדלתי בבית "מסורתי", שעושים קידוש אבל הולכים לים בשבת. הייתי חייב לקום עם אבא שלי כל שבת ב-7 בבוקר ללכת איתו לבית כנסת. בגיל 8 עברתי אונס, וההתעללות המינית חזרה ונשנתה עד לאמצע שנות העשרה. בבית ספר המורים חשבו שאני מתחכם ומתחצף, אמרו לי "אל תשאל שאלות". וסבלתי מבריונות. הייתי מדבר לכל מיני ישויות, השכנים היו אומרים לי "אילן, עם מי אתה מדבר? חכה נגיד לאמא שלך, חכה". אז ככה גם זה נסגר.

ובגיל 10 אני הייתי תלוש. לא היתה לי תכלית ואני זוכר בכיתה ד' אני אומר אז זה הכל? כאילו אני בא לפה אני עושה פיפי אני עושה קקי אני הולך לישון ואני מת? זהו? הִחוויה הכי חזקה שלי היתה השתקה. במשך כל הילדות סתמו לי את הפה. וגם ממש אמרו לי את זה "תשתוק, עוד פעם התחלת לדבר? שב בשקט, אל תגיד כלום."

כי אתה מאיים עליהם. אתה בא עם תובנות אחרות

אני בטוח שלעצמם הם לא אומרים הוא מאיים עליי אני אגיד לו תשתוק. הם פשוט הרגישו את הפחד הזה והשתיקו אותי. אני לא מאמין שאנשים במשפחה עשו את זה במזיד. הם פשוט הגנו על עצמם.

בכיתה ה' הייתי עושה טיקים עם העיניים וההורים שלי לקחו אותי לאופטומטריסט. ואני אמרתי "למה אתם לוקחים אותי לאופטומטריסט? ברור שהוא ירצה למכור לי משקפיים. אבל אני רואה טוב מאד". אז את יודעת מה האופטומטריסט אמר להורים שלי? "הוא רואה יותר מדי טוב, הוא צריך משקפיים"... אני לא אשכח את המשפט הזה.

אבל זה משפט מהותי – זה בדיוק זה. אתה רואה יותר מדי טוב, צריך להתאים את עצמך אלינו, לראות כמונו

תשמעי, יש לי צמרמורת עכשיו בכל הגוף, סימן לאמת. כי אני כתבתי על המשפט הזה, כתבתי כל הזמן אבל לא עשיתי את הקישור. ועכשיו כשאת אומרת את זה, זו הפעם הראשונה שאני לוקח את המשפט הזה ומשייך אותו להוויה. אתה רואה יותר מדי טוב, אנחנו צריכים להתאים אותך.

בקיצור – לקחו לי משקפיים מרובעות שחורות, תחתית של קריסטל... שכמובן הגבירו את הבריונות. לאחר שבוע ההורים שלי הבינו שעבדו עליהם ואני רואה מצויין. הם לא קישרו בין ההתנהגות לבין המצוקה הנפשית שלי, לא יכלו להבין את זה.

ובגיל 13 הם חזרו בתשובה בצורה פנאטית. פתאום בבום אחד אי אפשר לראות טלויזיה בשבת, אתה צריך להתפלל 3 פעמים ביום. אז עדיין לא הספקתי לנשום ממה שעברתי ומה שאני עובר, וזה היה סבל נוראי מאד.

בגיל 10 מצאתי את העוגן שלי. מתי כספי.

ראיתי באמת שהקדשת לו את הסרט

כן. הוא הדלת לתקווה שלי. אני עכשיו מאד אמושיונל... הייתי עוקב אחריו לכל ההופעות שלו, כל חור הייתי. אחרי כל הופעה נפגשתי איתו. הוא היה כמו דמות אבא כי מהמשפחה ספגתי התעללות ומכות, זה היה חלק מהרוטינה, הייתי משווה עם הילד מלמטה את הסימנים של הכפכפים והחגורות...

אבל אצל מתי מאחורי הפוקר פייס זיהיתי ישר את האצילות והרוך והאהבה, והכי חשוב – הוא שוחר אמת וצדק. וזה היה העוגן שלי. פתאום גם גיליתי את עולם המוזיקה ואת המקצבים המיוחדים שלו. בגיל 11 קיבלתי גיטרה, מתנת הטרום בר-מצווה שלי. חוץ מהמוזיקה בכלל הייתי גרופי שלו: הייתי מדבר כמוהו, שר כמוהו בשי"ן השורקת שלו, גידלתי אפרו. יש אמריקאים שאומרים מה היה ישוע עושה? אני הייתי אומר מה מתי היה עושה? דברים כאלה. אימצתי הכל כמוהו, כי מאיפה שאני הייתי, הייתי חייב לברוח.

וכשפגשתי אותו נוכחתי שכל ההשערות שלי עליו היו נכונות.

הכרת אותו אישית כמובן

רק מהקורונה. 40 שנה אחרי זה. היו פעמים שדיברתי איתו בטלפון או אחרי הופעה, אבל זה לא היה רציני. ב-2019 ידידה שלי עיתונאית היתה בקשר איתו. אמרתי לה "עשי לי טובה תני לי את הטלפון שלו", והיא הציעה להפגיש אותי איתו. אנחנו מאחורי הפארק אחרי ההופעה שלו, ואיך שהוא רואה אותי הוא אומר "אני זוכר את הפנים האלה". ואז התקשרתי איתו ב-2020 כשהיה לי את הפודקאסט "אברא כאדברא" (Create As You Speak) ואמרתי לו שאני רוצה ראיון איתו. הוא אמר לי "אין בעיה אבל אני רוצה גם שתעזור לבנות שלי". אמרתי "בשמחה". מאז היו לי טונה של ראיונות איתו בפודקאסט בזום ופייסטיים. גם עשיתי לו וידאו קליפים של שלושה שירים שלו והוא מאד אהב. ואמרתי לעצמי רגע... מתי כספי משלם לך שאתה תעשה לו וידאו קליפים... 40 שנה במדבר הייתי, ממש 40 שנה, 2020 – 1980.

ועם הבנות שלו הייתי מדבר שעות, כי הייתי נשוי לג'ולי – הבת של אלן ומרילין ברגמן שכתבו את “The Way We Were” ואת “Yentl”, והיו כמו משפחה עם ברברה סטרייסנד, שגם לה ערכתי קליפ, ועם סטיבי וונדר... עשו סדר פסח עם ברברה סטרייסנד וקווינסי ג'ונס... אז הסכמתי בשמחה לעשות פגישת פסגה איתם לבנות של מתי כשיהיה צורך.

הייתי עם מתי בקשר עד יומו האחרון, ולא ניכנס לנסיבות מותו.

איך נראו שנות העשרה שלך?

הייתי בלהקת הנוער העובד והלומד 5-6 שנים. רקדתי על במות בארץ עם הלהקה, ובקיץ הייתי לוקח את האוטובוס מהתחנה המרכזית ומופיע בכל פסטיבלי ערד. היו במות פתוחות שם ותעלה תשיר מה שאתה רוצה כמה שאתה רוצה. היה לי יום במה לנגן 3 שעות מתי כספי – ככה זה היה.

את המוזיקה המזרחית שנאתי. לא רציתי לעשות שום דבר עם מרוקאים, עם העדה שלי. התכחשתי להיות מרוקאי, רציתי כל דבר אשכנזי. בגיל 16 כשקיבלתי תעודת זהות, שיניתי את שם המשפחה שלי מאזולאי לקידר. אבא שלי התפחלץ. אבל מה חדש? שיניתי את זה חזרה אחרי זה לאזולאי אבל לקח כמה שנים.

אף פעם לא התפתית כילד לעולם הזה של הסמים?

אני הכרתי כל מיני אנשים מפוקפקים שנתנו לי לנסות, חשיש למשל, וכאלה או weed וכל מיני דברים כאלה, אבל היה משהו שעצר אותי, גדלתי עם הרבה פחד שבאיזשהו מקום שמר עליי. חלק מהסיבה שלא עשיתי סמים, כי פחדתי מאד מאבא שלי. מאמא שלי לא פחדתי למרות שהיא היתה צועקת, אבל אבא שלי היה כמו אריה שנוהם.

הסמים גם גרמו לי להרגיש לא טוב, הייתי מקבל כאבי ראש ולא הבנתי למה. וכן פחדתי מהשלכות, ידעתי שלהרבה דברים שאני עושה יהיו השלכות, וזה לרוב עצר אותי. אבל לפעמים גם לא היה אכפת לי. כשלא היה אכפת לי מההשלכות ידעתי שאני בטוב. כי ידעתי שאני יותר בטוח בעצמי.

וכמובן, היה את מתי, דלת התקווה שלי.

איך הסתדרת עם הצבא? טיפוסים כמונו לא פורחים במסגרות נוקשות...

צבא ואני לא היינו חברים. אני בכלל רציתי להיות בלהקה צבאית ועשיתי בחינות, ואפילו עברתי שני שלבים, אבל הייתי פרופיל 97 ולא רצו לשחרר אותי אפילו לבחינות. בסופו של דבר הורידו לי את זה ל-46 אבל זה היה כבר אחרי שנתיים של תלאות... הצבא המשיך לעשות לי דווקא. וההורים שלי עזרו להם, כי לא הלכתי בדרכי אבא שלי והאחים שלי – אחי הבכור היה מפקד מכ"מים בסטי"לים, אחי השני הוא כומתות ירוקות ומארינס של ישראל ואחרי זה בולשת וכאלה... פעם עשיתי מבחנים עם מתי כספי לארץ טרופית משגעת כשהיה עם לאה שבת. אותה הכרתי עוד לפני שהיתה מפורסמת, היינו מופיעים ביחד בדומינו גרוס. אז עשיתי אודישן ובאותו הערב ההורים שלי שלחו משטרה צבאית שיעצרו אותי.

גם פה היתה אצלי הדואליות הזאת של לרצות לפרוץ מסגרות, אבל מצד שני לא להאמין בעצמי עד הסוף או לחשוש מהשלכות. הייתי טוב במה שאני עושה. בהנדסה קרבית אני הייתי היחיד שהמפקד היה אומר "תראו איך אזולאי זורק רימון". אבל לא רציתי. לא רציתי בכלל להחזיק נשק. היו שולחים אותי לטירונות באמצע יער בן שמן או בחושה בקור בשלג בבוץ. הייתי בורח מהמקומות האלה – אבל רק אחרי השמירות שלא יגידו אזולאי בורח לפני השמירות.

הופעתי הרבה עם קומדי, הייתי עושה את יאצק, זוכרת את יאצק עם החברה'לך? התקשרתי לצבא אמרתי "אני עושה הופעות, אני רוצה לעשות הופעה בחינם לחיילים בכלא 4". שלחו טנדר מהצבא, אספו אותי סידרו לי במה. שבועיים אחרי זה אני אסיר שם.

בנסיון להשתחרר מהמערכת הצבאית, אפילו ביימתי נסיון התאבדות. ידעתי שהפרמדיק ילחץ לי חזק על העורק ואמרתי לעצמי אתה לא הגוף שלך, יכאב לגוף, לא לך. הרגשתי את הכאב שם. אבל לא זזתי. פינו אותי באמבולנס, שטפו לי את הקיבה ואז שלחו אותי לקריה לבית הבראה לשבועיים ואחרי זה לעוד חודש בית הבראה בתל השומר. ומשם תכננו להחזיר אותי לשיבוץ. הדבר היחיד שהצליח לשחרר אותי מהצבא היה שהתחזיתי להומו. אז עדיין לא נתנו להומואים לשרת בצבא. נכנסתי לקצין, בוכה מגעגועים לחבר שלי. וסוף סוף שוחררתי על אי התאמה.

הצבא הוא בית ספר מאד טוב למשמעת עצמית וחישול, אבל לא על חשבון החיים. המחיר הוא כבד מדי. אני לא מסתדר עם מקומות שרוצים לשבור לך את הנפש.

מה עשית בהמשך הדרך?

אחרי הצבא למדתי ברימון מ-89 עד 92, הוצאתי סינגל ראשון ב-92 ואז עברתי לארה"ב.

הבנתי שהיעוד שלי הוא הדרכה רוחנית. אני מנטור רוחני ומטפל עם סאונד, קערות טיבטיות, ותדרים של הקול שלנו. הקול שלנו הוא הולוגרמה של כל מי שאנחנו. בקול יש את הכל. אז אני עובד עם הקול, מנתח את המנעד, ועוזר לאנשים למקסם את המסע הגשמי על ידי הבנת הרוחני, על ידי תקשור דרך הטיפול בסאונד. כי כל מה שיש במימד הגשמי יש לו סיבה ושורש רוחניים. כשאני אומר רוחני אני מתכוון למסע הנשמתי שלך, לא דת וכאלה.

ב-2009 התחלתי עבודה רוחנית עם שאמאן מפרו. התחלתי ללמוד צמחי מרפא ולעשות קבוצות, לקחתי הסמכות של טיפולים, למדתי NLP ו-CBT במכון בירושלים, ואחר כך למדתי ממורה רוחני הודי את הקערות הטיבטיות ואת הכח שלהן להבראה נפשית וגופנית, נכנסתי ממש לעניין המדעי של התדרים.

השמאניזם החזיר אותי לאט לאט חזרה למקור ולכתיבה והתחלתי לתקשר והכל נפתח. הכל התחבר לי.

אגב, המילה שאמאן באה מרוסית, ופירושה מישהו שעומד עם רגל אחת פה ורגל אחת פה.

אתה בעצם רב-תחומי, הרבה מעבר למדריך רוחני "רגיל", אם יש דבר כזה...

כל השנים אני במולטימדיה: מחשבים, ואפל, במיוחד במוזיקה. בבי"ס למוזיקה רימון בשנת 89' התחלתי לעשות מוזיקה דיגיטלית, ונהייתי מוסמך אפל, הייתי עובד בשביל אפל ומלמד בבית ספר ובסדנאות שלהם. ואז התמחיתי באפל וכעצמאי, הלקוחות שלי היו הרווארד, ופומונה קולג'ס.

אני עושה צילומים, וידאו וסטיל, את זה קיבלתי מאבא שלי שהיה תמיד עם מצלמה. זה לצד השמאלי של המוח שלי. דיבובים – לבן קינגסלי כמו שסיפרתי לך; עשיתי פרסומות, Chewey. תמיד אהבתי בובות, אז אני עושה ונטריליקוויזם. אני לא מומחה אבל אני אוהב לעשות את זה כי זה משמח אנשים. עובד עם ילדים אונליין, הם מדברים עם וויזי הקוסם, או עם פייסל, או קופיקו, תמיד התחברתי לקופיקו. עשיתי הצגות ילדים, גם פה באל איי שיחקתי בהצגה של אורי דינור בתור הרב התימני. עכשיו אני עובד על קומדיה עם כמה דמויות צבעוניות משלוש הדתות, שבאים לבשל ביחד סעודת יובל. יש שם סבתא מרוקאית שזו סבתא שלי, אימאם מוסלמי שבעברו היה שחקן מצרי מאד מפורסם, הוא איבד עין והשומה שלו עוברת למקום אחר כל פעם, וכומרת קתולית איטלקיה שלועסת מסטיק ופרובוקטיבית, שזו החברה שלי.

גם הוצאתי רשיון נהיגה מסחרי ומעת לעת אני עושה נסיעות. רציתי עבודה שאני לא צריך בה אחריות, אני לא צריך לחשוב, רציתי משהו שאני יכול למדוט תוך כדי, ונהיגה בשבילי זה מדיטציה.

את השירים שלי, אגב, אפשר לשמוע כאן https://soundcloud.com/ilanazoulai

למדת פעם משהו רשמית?

כן, ב-89 למדתי ברימון בי"ס למוזיקה. בקנזס למדתי עיצוב גראפי בקומויוניטי קולג', וביוניברסיטי מיזורי קנזס סיטי עיצוב גראפי ותקשורת, ומוזיקה דיגיטלית. ואז עברתי לבוסטון ולמדתי מוזיקה בברקלי. למדתי גם הסטוריה של האמנות. אבל לא הוצאתי תואר בשום דבר, הלמידה שלי היא רק להזכיר לי את מה שאני כבר יודע. בבוסטון המשכתי ללמוד בהארווארד ובפומונה קולג'ס, ופיתחתי מערכת ל 3-D מודלינג עבור הקולג'.

כמה שנים בסך הכל לקח לך לעבוד על הסרט?

14 שנה. ואני ידעתי שיש משמעות למספר הזה. יש משמעות לכל דבר. אני תמיד עושה לי מנטל סנאפ שוטס. כשאני נזכר במשהו שמרגיש לי טוב אבל אין לו הגיון, או שפתאום אני פוגש אנשים, נתקל באינפורמציה – אני אומר "אילן תעשה מנטל סנאפ שוט ותחזור לזה. כי אתה תצטרך את זה. כי זה ישרת אותך. זכור את זה".

כשעברתי לבוסטון עם החברה והתחלנו את הסרט, הכתובת שלנו היתה 77 בנט. תמיד זה היה לי 7777 אמרתי מה עכשיו? זה 7 שנים האלה ואחרי זה 7 שנים האלה, כמו בחלום של פרעה? מה הולך פה?

בהקשר הזמן שארכה העבודה על הסרט, אני צריך עזרה מהקונסוליה כדי לחדש אישורים של המשטרה שאני יכול להשתמש בחומרים האלה. בזמנו קיבלתי אישורים לכל החומרים של המשטרה, אבל במשך השנים הרבה דברים הלכו לאיבוד כי עברתי והיתה הצפה, וגרתי בבוסטון ואחרי זה בניו יורק, ואחרי זה הפסקתי לעשות את הסרט ל-7 שנים. אז אני צריך לחדש את האישורים לכל התכנים. צריך לעשות ביטוח Errors & Omissions והביטוח עובר על הסרט עם פינצטה. התקשרתי עכשיו לתת-ניצב ולדובר המשטרה דאז, אמרו לי שהדרך היחידה לחדש את האישורים היא אם הקונסול פה מבקש סיוע לחבר הקהילה עבור סרט שהוא סוג של מסמך הסברתי-חברתי.

איך התקבל הסרט עד כה?

בישראל בחור בשם יבגני עשה השוואה בין הסרט שלי לסרט "פרח" שזו בעצם איילין, הבת של יאנה מהסרט שלי. באותה תקופה שצילמתי יבגני היה דייר רחוב, בסמים, נרקומן. הוא ראה את הסרט על פרח, הזדעזע וקטל אותו בכתבה ביוטיוב. התקשרתי אליו אחרי שהוא סיקר את פרח ואמרתי לו "תעשה סיקור על הסרט שלי". הוא אמר "אני כותב מה שאני רוצה". אמרתי "מה שאתה רוצה". ואז הוא עשה סיקור של הסרט שלי ואמר שבסרט שלי הוא פשוט הרגיש את הכבוד ואת איך שאני מראה את האנשים, ואני לא עושה להם סנסציה, וזה לא כמו ב"פרח".

אני כמובן לא יכולתי להיות אובייקטיבי על פרח כי יש לי סרט אבל מבחינת חויית צופה, אתה נכנס מדוכא לסרט ואתה יוצא עוד יותר מדוכא. כי אין שם סיפור, הכל מצולם בתוך האוטו ואתה רואה את הבחורה היפה הזאת משתמשת בסמים וכל הדברים האלה בתוך האוטו ואין...

התקשרתי לדוק אביב אמרתי להם "אתם יודעים? איילין היא הבת של יאנה מהסרט שלי. זה prequel של פרח". אמרו לי "תגיש, תגיש" – הגשתי. דחו אותי. אבל עכשיו פסטיבל סולידריות בסינמטק מאד רוצה, וגם הגשתי לפסטיבל חיפה. סולידריות זה רק זכויות אדם ופסטיבל חיפה הוא יותר גדול.

באיזה ז'אנר היית ממקם את הסרט?

קודם כל זה סרט אימפקט. הוא הסברה אבל לא פוליטית אלא חברתית – ממשלת פורטו ריקו משלבת את הסרט עכשיו במערכת המשפטית שלהם, עשיתי עכשיו הקרנה פרטית אונליין לעשרה אנשים כולל השופטת המחוזית, הפרקליטות, התובע, סנגורים, שלושה אנשי עבודה סוציאלית – והם משלבים את זה בתוכנית של שיקום נערים ונוער בסמים.

זה גם סרט הסטורי כי כבר סגרו את התחנה. הורידו את הערך שלה עד למטה ואם תשימי לב הבניינים שמסביב לה זה בניינים של בנקים. זה המקום היחיד בתל אביב שלא מפותח, 4 מייל רדיוס והכל שם בנייני באוהאוס. הם קנו את זה בכלום כסף, הורידו את הכל ועכשיו הולכת להיות שם אוניברסיטה, וכל האיזורים איפה שעשו סמים סגרו אותם וזה נהיה פארק או חניה וכאלה.

מה קורה עכשיו בתחנה? לאן הלכו האנשים?

התחנה היתה מקום ההיתוך של כל דבר: זרקו לשם סודאנים, אריתראים, זונות, סמים... היא כבר לא נראית כמו קודם, אבל הם עדיין שם, ועכשיו זה עוד יותר גרוע כי עכשיו הם מתחבאים שם, גם בתחנה המרכזית החדשה כביכול שגם אותה רוצים להוריד, שזה כמו איזה קוץ – הם מתחבאים שם.

למה קראת לסרט "גטו קדוש"?

את שם הסרט יאנה נתנה, כאשר התלוננה על המצב בישראל, וכשהיא אמרה את צמד המילים האלו, זה הלך אליי ישר לנשמה, ואמרתי "בינגו!". כי אני מאמין שכולנו נולדים לתוך גטו של אמונות שהורישו לנו, סיפור שנכתב על ידי אחרים עוד לפני שהגענו לעולם. מה לעשות, מה לא לעשות, מה מקובל ולפיכך טוב, מה רע. אנחנו יורשים פחד. הישרדות. שיפוטיות. זהות. מסגרות שלא שייכות לנו, ובכל זאת הופכות לקירות שבתוכם אנחנו חיים. וגם כשאנחנו רוצים להשתחרר מכלא האמונות המגבילות, אנחנו נאבקים. כי הכלא הזה מוכר לנו. זוהי דרכם של אבותינו. זה מה שגדלנו עליו. זה הופך להיות… מקודש.

הסרט הוא על הדואליות היומיומית שאנחנו חיים בה: בין חופש לפחד, בין מי שאנחנו באמת לבין מי שנאמר לנו להיות, בין שיפוטיות לאהבה, בין הישרדות לטרנספורמציה. וזה בעיקר סרט על תקווה, הניצוץ הקדוש שתמיד קיים בנו, על שינוי והאומץ לעשותו. אני רוצה שאנשים יועצמו ממנו, ושיבינו שבמקום הכי אפל יש תקווה. איך אולגה אומרת בתחילת הסרט – איך אפשר לחיות בלי תקווה? אי אפשר. אני רוצה שהסרט הזה יעודד אותך להיזכר בכח שלך, לראות את האור שלך.

ותראה כמה סמלי שההקרנה באל איי מתקיימת ביום עם הכי אור בשנה...

🎬 HOLY GHETTO

הקרנת הבכורה בחוף המערבי לוס אנג'לס במסגרת פסטיבל Dances With Films

יום ראשון, 21 ביוני 2026 בשעה 6:15PM TCL Chinese Theatre, Hollywood

אתר הסרט: www.holyghettofilm.com

לרכישת כרטיסים: https://danceswithfilms.com/2026-holy-ghetto/